התנצלותו של עורך דין (בדרך)

הרבה אנשים שונאים עורכי דין, הרבה אחרים מגנים אותם. אחרים סתם נהנים לצחוק עליהם. אך מעטים מכל אלה באמת מבססים את הרגשות שלהם על חוויה בלתי אמצעית ויסודית עם עורכי דין. בדרך כלל, אין שום קשר בין הגינויים וההשמצות להכרות של אותם אנשים עם בעלי המקצוע.

כשאני מנסה להבין את מקורות הרגשות השליליים כלפי עורכי דין, אני מגיע למסקנה שניתן להצביע על כמה מאפיינים מרכזיים שגורמים לאנשים לא לחבב אותם. מאפיינים אלה הם בעיקרם: אי הבנת מהות המקצוע, הכרות שטחית עם מערכת המשפט וסטיגמות בהיזון חוזר. ישנן גם סיבות אמיתיות יותר, אך בהן לא אגע פה. סה"כ, מקטרגים לא חסרים גם בלעדי.

רוב האנשים לא כל כך מבינים מה עושה עורך דין. חלקם חושבים שמדובר באנשים שלובשים חליפות כל היום, מסתובבים בבתי משפט ונושאים נאומים בסגנון של "חוק וסדר". אבל אם זה המצב, אז באמת שקשה לי להבין למה שונאים אותם, כי הרי אלה נראים נהדר בטלוויזיה. חלק מהאנשים חושבים שרוב מה שעושים עורכי דין זה להיפגש עם לקוחות ולגבות מהם סכומי עתק על כל דקת שיחה. זה אולי קרוב קצת יותר למציאות עבור חלק קטן מעורכי הדין, אבל בפועל רוב עורכי הדין בכלל לא משתכרים שכר גבוה במיוחד, בטח לא כשהם שכירים או כשהם בשלב ההתחלתי של בניית הפרקטיקה שלהם. עו"ד זוטר מרוויח בערך שליש מעובד הייטק זוטר, אבל זוכה לפי 3 מנות בוז.

האמת היא שהמציאות של רוב עורכי הדין דומה לזו של רוב עובדי הצווארון הלבן בארץ. הם פשוט יושבים במשרד מול המחשב ומקלידים. מידי פעם הם ניגשים לשירותים או למטבחון, מכינים ספל תה וחוזרים לשבת. ככה במשך 8-16 שעות ביום, תלוי במשרד. מה הם כותבים כל כך הרבה? ובכן, זה תלוי. במשרד רווחי יש לרוב הרבה תיקים תלויים ועומדים שצריך לעקוב אחריהם, להגיש מסמכים שונים שנקראים בהכללה 'כתבי בית דין' ולוודא שההליך מתנהל בהתאם לרצון הלקוח. וזה העיקר פה, שאנשים נוטים לשכוח: עורך הדין הוא נותן שירות. בדיוק כמו מלצר או רופא. אך בניגוד לרופא, שנלחם בכלים רפואיים נגד המחלות וכולם תומכים בו, עורך דין נלחם בכלים משפטיים בצד שכנגד, שגם בו יש בני אדם. משמעות הדבר היא שתמיד יהיה מישהו שיפגע כתוצאה מעבודתו, ותמיד יהיה מי שישנא אותו על כך.

אנשים נוטים לשכוח גם את זה, אבל הבעיות המשפטיות שמגיעות לפתחם של משרדי עורכי הדין התחילו עוד קודם לכן. משום מה יש תפיסה כללית בקרב הציבור, כאילו ברגע שכל עורכי הדין יעלמו, יעלמו גם הריבים בין בני אדם. זה כמובן לא נכון. בכל רגע נתון, אנשים מסתכסכים עם אנשים אחרים, שמסתכסכים עם רשויות המדינה, שמסתכסכות עם חברות מסחריות, שמסתכסכות בינן לבין עצמן וחוזר חלילה. חלק מהסכסוכים הם אזרחיים וחלקם פליליים, ועורכי הדין מייצגים את כל הצדדים בכל הקשת המשפטית. משום מה, תמיד זוכרים להם כשהם מייצגים את "הרעים", למרות שגם בצד של "הטובים" עומדים עורכי דין, שמשום מה לא מקבלים טפיחה על השכם עקב כך.

יש כאן עניין נוסף, שמתקשר לנקודה של הכרות בלתי מספקת עם מערכת המשפט הישראלית. בשיטת המשפט שלנו, עורך הדין חייב לייצג ללא מורא (כך מוגדר בתקנות האתיקה המקצועית) את הלקוח, ותמיד לראות את טובתו לנגד עיניו. זה כמובן יוצר התנגשות אינהרנטית עם עקרון חיפוש האמת והחתירה לצדק, אלא שעקרונות אלה אינם עומדים בבסיס השיטה. מה שכן עומד בבסיסה הוא עקרון ההליך ההוגן, ולכן השיטה מכתיבה שני צדדים מנוגדים שאף אחד מהם אינו מחוייב לחתור לצדק אבל שניהם מחוייבים לעשות את המקסימום כדי שהצד שאותו הם מייצגים יזכה. מפליא אותי שאנשים לא מודעים לזה, אבל אם זה לא מוצא חן בעיניהם, שיפנו את האצבע המאשימה למחוקק. אם מישהו רוצה להרים את הכפפה ולשנות את השיטה, בהצלחה. בינתיים, עורכי הדין ימשיכו להיאבק על האינטרסים של לקוחותיהם בכל אמצעי משפטי שברשותם וינצלו לטובתם כל פרצה בחוק וכל פרשנות מרחיקת לכת שתסייע ללקוח, כי זה מה שהם מחוייבים לעשות. אם הם לא יעשו זאת, הם ימעלו באמון הלקוח והוא יפטר אותם. כי למרות שאנשים נהנים לדבר על צדק, אין אף לקוח עלי אדמות שמחפש צדק. כולם, תמיד, מחפשים רק ניצחון בהליך. וזה מוביל אותי לנקודה הבאה.

הדבר שאולי הכי מפליא אותי בכל הקשור לשנאת עורכי דין, הוא שאנשים מצד אחד יכולים לשנוא אותם ומצד שני לצפות מהם להגן על ערכים נשגבים. אין עוד אף מקצוע שלגביו יש תפיסה אנומלית ומוזרה כזו. אף אחד לא מתייחס לעובדה שבסופו של דבר מדובר באנשים שרוצים להתפרנס בכבוד במקצוע תחרותי ביותר, עם שעות עבודה ארוכות ושכר נמוך. הרבה סטודנטים שהכרתי במהלך התואר, ואני ביניהם, ויתרו ברגע האמת על החלומות לעבוד במלכ"רים או בארגונים משפטיים שמסייעים לחלשים בחברה והלכו לעבוד במשרדים מסחריים, משיקולי פרנסה. באופן אישי הייתי שמח לעבוד ב"אדם, טבע ודין" או ב"קו לעובד", אבל האפשרות להתקדם משם היא קלושה והאופק התעסוקתי חיוור. לכן רובם הולכים להיות שכירים במשרדים, או עובדי מדינה במשרדי הממשלה או בפרקליטות, ומקווים שיום אחד יוכלו לעשות גם דברים נעלים יותר בזכות המקצוע. כל זה, כמובן, לא מונע מהמלעיזים לרדת במרץ על אותם אנשים שכביכול "בגדו" בערכים שהמקצוע שלהם מקדש.

הסיבה האחרונה היא זו שממשיכה להזין את השתיים הקודמות. לאחר שהשתרשה התפיסה על עורכי דין גזלנים, רמאים, שקרנים ונוכלים, שעושים הכל כדי שהלקוח יצא צודק ועושים צחוק מהאמת, קשה מאוד לשנות אותה. נוצר מצב שבו אנשים שופטים אותך על היותך עורך דין לפני שהם שופטים אותך על מי שאתה, על מה שאתה מאמין בו או על מעשיך בפועל. יתרה מזו, הם מרגישים לגמרי בנוח לשפוט אותך בפניך, ללעוג לדבר שאתה עושה לפרנסתך יום-יום ולגרום לך להרגיש צורך להתנצל על כך שאתה בכלל קשור למקצוע. אנשים זרים שרק פגשו אותך מתחילים לספר לך בדיחות עלובות על עורכי דין, ואפילו רופא השיניים שלך אומר לך, תוך כדי טיפול, שהוא בחיים לא היה יכול להיות עורך דין כי הוא "ישר מידי", וזאת בזמן שעלות הטיפול אצלו גבוהה בהרבה משכר הטרחה של כל עורכי הדין במשרד שלך, עד הבכירים ביותר. אבל מה שבאמת מטריד כאן זה שהתכונה שנחשבת לחשובה ביותר אצל עו"ד היא לא המקצועיות, היצירתיות, האינטליגנציה, כושר ההבעה, היסודיות, השקדנות ואנליטיות (שהן למעשה תכונות חיוניות לעו"ד טוב) אלא השקר לבדו. די בדוגמא הזו כדי להבין עד כמה התדרדר הסטאטוס של המקצוע בעיני הציבור, אולי ללא תקנה, ובטח שלא בצדק.

על האושר

אחד הספרים המרתקים ביותר שקראתי לאחרונה הוא "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי. מדובר בספר ששם לעצמו את המטרה היומרנית להחריד של לתאר בקצרה (כ- 400 עמודים) את ההיסטוריה האנושית כולה, מנקודת מבט מקיפה וגלובלית. עם זאת, אני שמח לבשר שהוא עומד בהצלחה רבה במטרתו, לפחות עד כמה שאני יכול לשפוט בהתאם לידע שלי בהיסטוריה.

הדבר המיוחד בספר הוא התובנות שהוא מספק והזליגה שלו למחוזות שאינם היסטוריים במובן האורתודוכסי של המילה. למשל, הוא דן מספר פעמים במשמעות המוסרית של שימוש בבע"ח בשירות האדם לאורך ההיסטוריה, בהקבלה בין כסף לדתות אמוניות ואפילו בשאלה המסובכת של האם האושר האנושי גדל או קטן לאורך ההיסטוריה. בנושא זה הוא מתאר בקצרה שלוש תפיסות שונות של אושר, שגרמו לי להרהר שנית במושג החמקמק הזה ובמשמעותו.

הררי טוען שקיימים שלושה סיווגים שונים של אושר. ראשית יש את התפיסה המקובלת היום במדינות מערביות, הדוגלות באינדיווידואליזם ובחירות הפרט, ורואות את האושר כתחושה סובייקטיבית של כל אדם ואדם. לפי גישה זו, רק האדם עצמו יודע מה עושה אותו מאושר ולכן רק הוא יכול לממש את אושרו. להגדרה זו יש קשר אמיץ עם התפיסה הקפיטליסטית, אשר טוענת שמתן חופש פעולה לפרטים כדי שיוכלו לממש את אושרם האישי הוא נר לרגליה. לפי תפיסה זו, שגם אני מחזיק בה במידה רבה, רק אני יכול לדעת מה עושה אותי מאושר ושום אדם מבחוץ לא יכול לומר לי אחרת. זה לאו דווקא אומר שכדי למצוא את האושר אני צריך להיות צרכן נלהב בחברת שפע, אלא שיש לי את החירות להפוך לאחד כזה אם אני סבור שזה יעשה אותי מאושר.

הגישה השנייה היא הגישה הניו אייג'ית, שאומרת שהאושר אינו נובע מבחוץ אלא ממקור פנימי כלשהו. כדי להיות מאושר אני צריך להתכחש למרדף הכללי של אנשים שמנסים להשיג עוד ועוד כסף, כבוד והשפעה ולהגדיל את כוחם הכלכלי והחברתי באמצעים חיצוניים. כל מה שצריך לעשות הוא להתחבר ל"אני הפנימי" שלי, להבין מה באמת חשוב לי ולרדוף אחריו. למשל, אם אני מתבונן פנימה לתוכי ומבין שהחלום שלי הוא להיות חוקר טבע, אני צריך לעזוב את הלימודים באוניברסיטה ואת מסלול החיים הנוכחי שלי, שעתיד להוביל אותי לעבודה משרדית רגועה ומשמימה, ולצאת לאפריקה כדי לממש את חלום חיי.

הגישה השלישית, והמעניינת ביותר לטעמי, היא הגישה הבודהיסטית שאומרת שהן האושר שבא מבחוץ והן האושר הפנימי, כביכול, הם שקר. האדם רק חושב שהוא מאושר כשהוא רודף אחרי מושא האושר שלו, יהה זה דבר חיצוני או פנימי. כלומר, אני לא באמת אהיה מאושר מזה שיש לי הרבה כסף, וגם לא מזה שאחיה עם ג'ירפות בסוואנה, אלא מכך שלא אהיה נרדף על ידי התאווה שלי לאושר. למעשה, חיפוש האושר בעצמו מונע את השגתו. הררי משתמש בדימוי יפה של אדם שרץ כה וכה בחוף הים ומנסה לעצור את הגלים, בניגוד לאדם אחר שיושב על החוף ונותן לגלים לשטוף אותו. שני האנשים מושפעים מהגלים הבאים והולכים (ומייצגים את הטוב והרע הקורים לחילופין בחיי כל אדם), אלא שהראשון אינו יודע נחת והשני מקבל את כל הדברים- הן הטובים והן הרעים- בשלווה.

הררי מציין גם שני ממצאים מחקריים מעניינים, שתואמים בעיקר את הגישה הראשונה לעיל. ראשית, פסיכולוגים מצאו שהאושר נתון לנסיבות חברתיות וקשור קשר הדוק עם הציפיות של האדם מעצמו. אם אני מצפה מעצמי להצטיין בלימודים ולמצוא בת זוג עד סוף השנה, האושר שלי יפחת ככל שהשנה תתקרב לסיומה והמטרות לא יושגו. בניגוד לכך, אם אני מקטין את הציפיות שלי ומצליח שלא להיות מושפע מידי מלחץ חברתי ישיר או עקיף (למשל, העובדה שהרבה מחברי אכן מצטיינים ויש להם בנות זוג), אני אהיה מאושר יותר. הממצא המעניין השני הוא סוציוביולוגי, ואומר שרמת האושר של כל אדם תלויה מאוד גם בגנים שלו ובהימצאותם של חומרים כימיים כמו סרוטונין, דופאמין ועוד. אם באופן טבעי יש לי רמות נמוכות של חומרים אלה ואחרים, היכולת המעשית שלי להיות מאושר תהיה קטנה יותר. זה לא משנה כמה חיי יהיו "מוצלחים" וכמה אני אצליח לעמוד במטרות שהצבתי לעצמי, לעולם לא אוכל לעבור סף מסויים של אושר משום שהאושר עצמו תלוי בהשתחררותם של אותם חומרים כימיים במוח שלי. באותו אופן, לעולם לא אוכל לרדת מתחת לסף מסוים של אומללות משום שהחומרים שגורמים לתחושה הזו לא קיימים במוחי במידה מספקת.

לפיכך, לפי החוקרים משתי הדיסיפלינות, נובע שהאושר הוא דבר סובייקטיבי וניתן להשגה על ידי כל אדם, במסגרת הציפיות שהוא מציב לעצמו ובמסגרת הכימית של המוח שלו. עם זאת, האם זה באמת כך, ומהי בעצם הדרך הנכונה או הטובה ביותר להיות מאושר? האם הבודהיסטים צודקים, וכדי להיות מאושר באמת צריך להכיר בעובדה שהאושר עצמו הוא אשליה ולנסות לכבות את המנגנונים שגורמים לי לרצות לרדוף אחריו? ואולי אני צריך להסיק מהממצאים הפסיכולוגיים שהדבר הטוב ביותר הוא להציב יעדים ריאליים כמטרה לאושר ובכך למקסם את הסיכויים שלי להשיג אותם? ואולי בכלל כדאי להתמקד במציאת סם בלתי מזיק שיגדיל את כמות החומרים הגורמים לתחושה טובה? באופן אישי, האופציה הזו אינה נראית לי במיוחד, בין היתר בגלל חינוך קפדני שגרם לי לראות בסמים סוג של רוע, ובין משום שאני מעדיף אושר שאינו מושפע ממקורות חיצוניים.

האופציה שהכי מושכת בעיני היא דווקא הבודהיסטית, אך היא גם הקשה ביותר להשגה. לא די בלהפוך לאדם מבוסס כלכלית ומכובד בחברה או לקחת סמים, אלא יש לדכא מנגנונים טבעיים בזמן שכל החברה סביבך רודפת אחריהם. אני משתעשע ברעיון ללכת בדרך הזו, אך לאור הניסיון המועט שלי בתרגול מדיטציה ולאור היכרותי עם האופי שלי, שאינו נוטה דווקא לכיוון הרגוע והשליו, אני חושש שזו תהיה משימה לא קלה למצוא את האושר בדרך הזו.

קידוש האמצעים על ידי המטרה

"המטרה מקדשת את האמצעים" הוא ביטוי ידוע שמקורו במקיאוולי ובספרו "הנסיך". רבות כבר נכתב ונאמר עליו מנקודת מבט מוסרית, תועלתנית וחברתית. ישנם אנשים שמגנים את התפיסה הנובעת מהביטוי בכל תוקף, בזמן שאחרים טוענים, לעיתים בחוסר נוחות מסויים, שיש בו הצדקה. בפוסט הנוכחי אני רוצה לבחון בעצמי את הנושא ולנסות לקבוע קריטריונים שמאפשרים להשתמש באמצעים שאינם טהורים למען השגת מטרה נעלה.

נקודת המוצא שלי, שאותה אנסה להוכיח תחילה, היא ששלילה מוחלטת של כל אמצעי פגום שבא לקדם מטרה צודקת אינה ריאלית ואף אינה מוסרית. נדמה לי שהיה זה קאנט שטען שאמירת שקר היא דבר פסול בכל מקרה שהוא (יתכן שאני טועה ומשייך לקאנט תפיסה שלא הוא תמך בה, ובמקרה כזה אני פונה אל רוחו לקבל את התנצלותי הכנה). לפי גישה זו, בדוגמא הקיצונית של אדם המסתיר בביתו אדם חף מפשע שכנופייה רצחנית מעוניינת להרוג אותו, אסור לאדם הנותן מחסה לשקר לרודפיו של הקורבן ולומר להם שהוא אינו יודע היכן מסתתר הקורבן אלא חובה עליו להודות באמת ולגלות להם את מקום המצאו, גם אם כתוצאה מכך יתבצע רצח. אני סבור שדי בדוגמא זו כדי להראות את האבסורדיות של התפיסה הקיצונית לגבי אמירת האמת בכל מצב, ובראייה רחבה יותר- את האבסורדיות של אי שימוש באמצעים פסולים לכאורה בכל סיטואציה שהיא. האבסורד בכך הוא, שגם בין ערכים שונים וחשובים יש מדרג של חשיבות שמתיר פגיעה בערך אחד כדי לקדם את האחר. בדוגמא להלן, הערך של אמירת האמת הוא ערך חשוב שנועד לאפשר קיום חברה תקינה שמבוססת על אמון בין בני האדם, אך היא אינה מצדיקה פגיעה, גם אם באופן סביל, בערך של חיי האדם. אינני סבור שיש מי שיטען ברצינות שחובתו של אותו אדם בדוגמא אינה לשקר לרוצחים ולהסתיר את הקורבן.

לפיכך, מוסכם שישנן מטרות המקדשות את האמצעים, ונותרה לנו רק המשימה של קביעת קריטריונים לכך. לשם כך יש לבחון מקרוב את המטרה הרצויה ואת הערך המוסרי שהיא מקדמת, אל מול האמצעים והערכים המוסריים שבהם הם פוגעים כדי להשיג את המטרה. טענתי היא, שאם המשקל המצרפי של הערכים הנפגעים קטן מהמשקל של הערך שמקודם ע"י המטרה, אזי במקרה כזה יש הצדקה להשתמש באותם אמצעים. עם זאת, אני רוצה להסתייג ולטעון שברירת המחדל צריכה להיות אי פגיעה באף ערך, כלומר שאם ניתן להשיג את המטרה בשלמותה ללא אמצעים פסולים, אז אין הצדקה להשתמש בהם. הנטל להוכיח שהאמצעים מקדשים את המטרה נופל על כתפיו של מי שמבקש להשתמש באמצעים האלה, ועליו להראות שלא רק שהמטרה חשובה דיה ושהאמצעים מידתיים, אלא שאין אף דרך אחרת להשיג את המטרה או לפחות שאין אף דרך אחרת להשיג אותה. מכאן, שבסך הכל יש לנו שלושה קריטריונים כאמור:

1. המטרה חשובה ביותר
2. האמצעים מפוקפקים אך לא גורמים נזק משמעותי
3. אי אפשר להשיג את המטרה באמצעי אחר

בדוגמא שהובאה מקודם, ניתן לומר שהאדם שמסתיר את הקורבן יכול היה לומר את האמת לרוצחים ומיד לרוץ למשטרה ולדווח על המקרה. בצורה כזו הוא לא היה חוטא באמירת שקר ועדיין יכול היה למנוע את הפשע. עם זאת, מכיוון שהמטרה של הצלת חיי אדם היא כה חשובה, יש פגם מוסרי בדרך פעולה כזו בגלל הסיכון הגלום בה. דרך פעולה אחרת שניתן היה להצדיק היא שהוא היה אומר את האמת ואז ניצב מול התוקפים ומגן בגופו על הקורבן, אך גם כאן קיימת פגיעה מוצדקת בערך חשוב (שלמות גופם של התוקפים). לכן דרך הפעולה של שקר היא המוצדקת ביותר לאור המטרה.

דוגמא נוספת היא מקרה שקרה לי לפני מספר ימים, כאשר קיבלתי שיחת טלפון מנציגה של ארגון איל"ן, שביקשה ממני לתרום כסף למען ילדים נכים. זוהי מטרה נעלה שמקדמת ערך מוסרי וחברתי חשוב של הגנה על החלש ועזרה לזולת, אך האמצעים שנקטה הנציגה אינם טהורים לחלוטין. הנציגה הזכירה לי שבעבר כבר תרמתי לארגון, וביקשה לעורר בי רחמים ורגשי אשם כדי לתרום שוב, באמצעות סיפור נוגע ללב על ילד בין 4 שזקוק להליכון. היא ניסתה בעקיפין לגרום לי לחשוב שהתרומה שלי לבדה תגרום לילד אושר, ושאם אסרב לתרום אז עלי תהיה האשמה שהוא מסכן. זה כמובן חוסר תום לב שגובל בשקר, משום שהתרומה שלי לא מגיעה רק לילד אלא מתחלקת גם בין עובדי הארגון. הניסיון להציג את התרומה כדרך היחידה להפוך ילד אומלל למאושר הוא פגום מבחינה מוסרית, משום שהוא מסתיר ממני את העובדה שהארגון זקוק לכסף כדי להתקיים ולשלם לעובדיו. אך האם הוא מוצדק לאור המטרה?

אניח שחלק מהתרומה שלי תעבור לילדים נפגעים ולא רק לשכר העובדים באיל"ן, שבראשם עומד אדם שמרוויח יפה מאוד מתרומות. אם כך הדבר, אז מקובל עלי לגמרי שנציגי שירות מתקשרים לבקש תרומות למען עזרה לילדים נפגעים. עם זאת, האם שימוש בשקרים, מוניפולציות רגשיות והפעלת לחץ מצדיקים את המטרה? דרך הפעולה של הנציגה היתה לפנות לרגש שלי ולעורר בי אשמה ורחמים. היא לא סיפרה לי כמה ילדים פגועים יש ואיך התרומה שלי בדיוק תעזור, אלא התמקדה בסיפור מרגש אחד כדי לגרום לי לפתוח את הארנק. ואני אפילו לא יודע אם הילד שהיא דיברה עליו הוא אמיתי, כי יתכן מאוד שהיא המציאה את הסיפור ושיקרה לי. הידיעה שיתכן שמדובר בשקר הכעיסה אותי בזמן השיחה איתה, אך בדיעבד אני חושב שהשקר הוא הכרחי, משום שרוב האנשים תורמים בגלל רחמים ולא בגלל סטטיסטיקה ועובדות יבשות המובאות לפניהם. סביר להניח שמספר התורמים היה קטן יותר אם היא היתה נצמדת לדיבורים המתבססים על הגיון ולא על רגש, נמנעת מלהפעיל לחץ ולא ממציאה סיפורים. במקרה כזה היא היתה שומרת על טוהר האמת אך מגייסת פחות כסף, ובסופו של דבר הילדים היו סובלים מכך. אני סבור שבמקרה הזה כל שלושת הקריטריונים מתקיימים, משום שהתועלת לילדים גוברת על חוסר תום הלב לתורמים (שתרומה של כמה עשרות שקלים אינה מחיר גבוה מידי עבורם), ובהעדר אמצעי טוב יותר לגיוס כספים, האמצעים מקודשים על ידי המטרה.

האם כל חוסר תום לב היה מוצדק במקרה כזה? כמובן שלא. אם המטרה האמיתית של גיוס הכספים היה להעשיר את קופת המנכ"ל או שהשקרים היו בוטים מידי (למשל, אם הנציגה היתה טוענת שאם אני לא אתרום תכף ומיד אז הילד ימות) לא הייתי חושב שהאמצעים ראויים. יש גם מקרים גבוליים, שבהם לא ברור מתי ניתן להשתמש באמצעים מעט מפוקפקים. במקרים כאלה האיזון בין שלושת הקריטריונים נעשה קשה ביותר. עם זאת, לדעתי יש חשיבות בהכרה שאין כאן דיכוטומיה חד משמעית, ושיש לפעמים הצדקה מוסרית לפעול לעיתים בדרך שאינה טהורה לחלוטין, כל עוד לא חורגים מתחום הסבירות כפי שמתווה אותו המוסר.

אלוהים והיגיון

כשהייתי ילד קטן האמנתי באלוהים, כי ככה לימדו אותי בבית הספר. ההורים שלי לא היו מאמינים אבל אהבו לערוך קבלת שבת ולחגוג את החגים. הם אף פעם לא ניסו לשכנע אותי בכך שאלוהים קיים או אינו קיים ולכן לא קיבלתי רושם מכריע בעניין עד שהגעתי לביה"ס היסודי. אני עדיין זוכר את המחנכת שלי בכיתה א', שאמרה ש"לכל העמים יש את האלוהים שלהם אבל הם טועים, ורק אנחנו יודעים שאנחנו צודקים ושהאלוהים שלנו הוא הנכון". אני גם זוכר איזו גאווה חשתי להיות שייך לקבוצה הקטנה שיודעת את האמת בזמן שכל השאר חיים באשליה.

האמונה שלי לא החזיקה הרבה זמן, וסופה הגיע בערך בגיל 13 כשהתחלתי לפתח מחשבה עצמאית באמת. באותו זמן התחלתי לאמץ רעיונות מסויימים על החיים, המוות והצדק ושאחת המסקנות שלהם היתה שקיומו של אלוהים כפי שהכרתי אותו אינו מתאים להשקפת עולמי. קצת אחר כך גיליתי את האתר "חופש" והתחלתי לקרוא בסקרנות רבה מאמרים שניסו להוכיח למה אלוהים אינו הגיוני ולפיכך אינו קיים. זה שכנע אותי, ובעצמי פיתחתי יחס מעט שחצני כלפי אלוהים והדת בתור מי שפקח את עיניו והבין, בפעם השניה בחייו, שהרבה אנשים מאמינים וטועים.

תקופת הבגרות היא תקופה של הקצנה, וגם אני הקצנתי בהשקפותי לגבי דברים רבים, כולל אלוהים. הייתי נכנס בשמחה לויכוחים עם כל אדם מאמין שפגשתי ומוכיח לו חד וחלק שאלוהים הוא אשליה. היה לי מבחר רב של טיעונים להתבסס עליהם שאותם אימצתי מהאינטרנט, החל בסתירות פנימיות בתנ"ך, המשך בהתנהגותו המוזרה של אלוהים ובדרישותיו המגוכחות מאיתנו וכלה בהעדר הראיות המוחלט לקיומו. אהבתי להתנצח ולהשתמש בהגיון החד כדי לקרוע לגזרים כל טיעון לוגי שהובא להוכחת קיומו של אלוהים ולחשוף את האמת, למרות שאפילו אז ידעתי שזה לא משנה כלום.

באחד המאמרים הראשונים שנתקלתי בהם באינטרנט קראתי את הטענה שאין טעם לויכוחים משום שהבסיס האמונתי של המאמינים אינו לוגי אלא רגשי. הבנתי את משמעות הדברים כבר אז אבל זה לא הפריע לי להמשיך בשלי. לקח לי זמן מה להתמתן ולקלוט את המשמעות המלאה של הדברים ואת התפקיד שממלא אלוהים בחיי אנשים כה רבים. התחלתי להבין שאלוהים ממלא אצלם צורך שקיים בקרב רוב האנשים, לסתום פרצות בידע שלנו, לשכך את הפחד ולקבל נחמה על דברים שקצרה ידם של אנשים מלעזור בהם.

נדמה לי שהיה זה מרקס שטען שאלוהים הוא "אופיום להמונים". הבנתי את האימרה כביטוי לטיפשות של המאמינים והשתמשתי בה בזלזול, אבל היום אני חושב שהיא מביעה רעיון עמוק יותר ממה שחשבתי. העולם שאנו חיים בו הוא מוזר, מפחיד וקשה. מיליוני שנות אבולוציה עזרו לנו לשרוד בו ואלפי שנות תרבות עזרו לנו להפיח בו משמעות שמעבר לקיום עצמו, אבל הפחד נשאר- הפחד למות, הפחד לסבול כאבים, הפחד מהלא נודע שאף אחד לא יכול להתכונן אליו או למנוע אותו. רוב האנשים מתעלמים מהסכנות של החיים ומהמוות הצפוי להם (ואחרים, כמו אלבר קאמי, חושבים על זה ומגיעים למסקנה שאפשר באותה מידה להתאבד) כי הם יודעים שלחכות למוות בפחד לא יעזור לדחות את הקץ ולכן פשוט חיים כאילו לעולם לא ימותו. זאת גישה מקובלת ונפוצה בקרב חילונים ודתיים בכל העולם, אבל הדתיים (והמאמינים סתם) פיתחו את שיטתם עוד יותר. עבורם, החיים אינם נגמרים ברגע המוות אלא ממשיכים במעין יקום מקביל של גן עדן וגיהנום, ואלהלה ושאול, הכל בהתאם לאמונה הספציפית, ושם האדם לא רק ממשיך את חייו אלא גם מקבל גמול על מעשיו בהווה. בזכות האמונה הזו הצליחו מטיפים וכהנים לאורך כל הדורות להפיח אמונה בקרב אנשים כה רבים. הם הציעו להם חיי נצח אלמותיים של הנאות אינסופיות אם ילכו אחריהם וחיי סבל אינסופיים אם לא יעשו זאת, ונתנו להם לבחור.

מפתיע לגלות כמה אנשים כיום מאמינים בחיים שלאחר המוות או בגן עדן. רבים מהם מאמינים גם בגיהנום ומפחדים מפניו, אבל בד"כ האמונה החזקה ביותר היא שאלוהים הוא רחום וטוב, והוא יעזור למי שאוהב אותו. לפיכך הם אוהבים אותו ומאמצים אותו בכל ליבם. הוא המשענת היחידה שלהם מפני המוות, הוא זה שיבטיח את הגעתם לגן עדן בזכות אמונתם בו, הוא היחיד שיכול להבטיח שהמוות אינו רק ריקבון באדמה והתפוררות לאבק. אלוהים שלהם פוקח עליהם עין, מגן עליהם והכל נעשה ברצונו. לכן קל להם יותר לעיתים להתמודד עם קשיים מאשר אדם אתאיסט, קל להם יותר להתבונן במוות בלי לפחד ולסבול בשקט את המכות של החיים. כל זה לא קשור בכלל להיגיון ולוגיקה. לא משנה להם כמה סתירות יש בספר הקדוש שלהם וכמה שטויות האלוהים שלהם עשה בעבר. הם יודעים (למעשה, מאמינים בכל ליבם) שאביהם הקדוש משגיח שלא יקרה להם שום דבר רע. וגם אם יקרה זה בסדר, כי זה רק חלק מהתוכנית הכבירה שלו ובסוף הם יקבלו פיצויים על הקשיים בהווה.

יש סיבות נוספות להיות מאמין. למשל, הקהילה הדתית והחינוך הדתי שיוצרים חיץ מאורח החיים החילוני, חוסר הרצון להאמין שהדבר שחונכת להאמין בו כל חייך אינו נכון, פחד מעונש אלוהי במידה שתגלה את טעותך לגביו, הטקסים והפולחנים של הדת ועוד. לכל אלה יש תפקיד חשוב בהפיכת אדם לדתי ובהשארותו כזה, אבל אני סבור שהבסיס הוא הדבר שכתבתי עליו למעלה. אלוהים פשוט ממלא אצל בני האדם צורך בסיסי לנחמה, נותן להם ביטחון ומקל עליהם את חוסר הוודאות והקשיים של חייהם. אלה דברים חשובים בהרבה מגילוי האמת, ולכן רוב המאמינים רבים לא ישנו את דעתם לעולם, לא משנה כמה ראיות מפריכות יניחו לפניהם. ואם הם ישנו את דעתם, הם ימצאו מיד אלוהים אחר שימלא אצלם את החלל שהשאיר הקודם.

אפשר לומר שאלוהים הוא שקר, אבל הוא שקר מועיל. אפשר לומר שהוא סם, אבל במנות סבירות הוא אינו מסוכן יתר על המידה. אפשר לומר שהוא לא הגיוני, ילדותי וסותר כל דבר שאנחנו יודעים על העולם. ובכל זאת, אלוהים הוא המגן הגדול. במידה מסויימת, אנשים מאמינים כנראה מאושרים יותר מאתאיסטים. אני אפילו מקנא בהם מעט. הייתי רוצה לקבל מעט מהשלווה שהאמונה באלוהים נותנת להם. כמה חבל שאני לא יכול לרמות את עצמי.

אין לי פייסבוק

קשה להאמין עד כמה המשפט שמופיע בכותרת יכול לגרום לאנשים להתרגש. מדובר בפרט מידע קטן, שולי לכאורה, אבל הוא כבר לאנשים לכעוס עלי, להתפעל ממני או סתם להכנס איתי לויכוחים כדי לגלות מה לא בסדר בי. כולם מניחים שיש איזו סיבה עמוקה להמנעות שלי מפייסבוק ומשערים שאני אדם אנטי חברתי, סנוב מתנשא או גיבור שלא נכנע לתכתיבי העדר. והאמת היא שכולם טועים. יש כמה סיבות לכך שאין לי חשבון משתמש באף אחת מהרשתות החברתיות, אבל אף אחת מהן אינה אידיאולוגית.

הסיבה העיקרית היא בו זמנית הפשוטה ביותר וגם הקשה ביותר להבנה אצל הרבה אנשים: זה פשוט לא מעניין אותי. כמו שאני רואה את הדברים, הרשת החברתית היא פלטפורמה להציג את עצמך בפני העולם ולאסוף חברים מהעולם האמיתי או הוירטואלי. זה כשלעצמו לא בהכרח רעיון רע, אבל אף פעם לא הבנתי (ואני עדיין לא מבין) בשביל מה הוא נחוץ. יש לי חברים אמיתיים ומספר מסויים של מכרים וירטואליים מאתרי אינטרנט שונים שבהם האנונימיות עוד בתוקף. בשביל מה אני צריך ליצור פרופיל ולתקשר עם חברי דווקא בפייסבוק? מה רע בטלפון, מייל, סקייפ או כל צורת תקשורת נורמלית אחרת? הרי גם ככה אנשים לא זזים היום בלי פלאפון ואפשר להשיג אותם כמעט בכל רגע.

אבל, אומרים לי כולם, פייסבוק הרבה יותר נוח. אתה יכול לפנות בו זמנית להרבה אנשים ולהתעדכן במה שכולם עושים וחושבים בלי להתאמץ ליצור איתם קשר במיוחד בשביל זה. במיוחד זה נכון לגבי אנשים בחו"ל, שאליהם אי אפשר להתקשר כל יום ורק ככה אפשר לדעת מה קורה איתם. התשובה שלי לטיעון הזה היא שאמנם חשוב לי להתאמץ לשמור על קשר עם חברים קרובים אבל לא מאוד מפריע לי לאבד קשר עם כל השאר. אני מתכוון לומר, שאם יש לי מספר מוגבל ולא גדול במיוחד של חברים טובים, אני לא רוצה להתעדכן לגביהם באמצעות פייסבוק ולא רוצה שהם יעשו את אותו דבר לגבי, כי אני חושב שקשר חברתי זה משהו שחייבים להתאמץ בשבילו במודע. במצבי הנוכחי, אם יש לי חברים שלא דיברתי עימם זמן רב, אני אתקשר אליהם במיוחד ואדבר איתם באופן אישי כדי לחזק את הקשר. זה עדיף בעיני בהרבה על מצב שבו יש לי אותם בפייסבוק ואני יכול לראות בכל רגע מה נשמע אצלם, אבל אין לנו תקשורת ממשית. למעשה, אני חושב שפייסבוק מעודדת במידה מסויימת התרחקות של אנשים זה מזה בכך שהיא נותנת אשליה של שמירה על קשר גם זמן רב אחרי שהוא גווע ומונעת מהם לשמור עליו באופן אקטיבי. כדוגמא להמחשת הנקודה אני נוהג לתת את המקרה שבו ידידה שלי הזמינה את כל חבריה בפייסבוק למסיבת יום ההולדת שלה, ואני היחיד שקיבל הזמנה אישית. בעיני, הזמנה כזו שווה הרבה יותר מפרסום מודעה על "הקיר" בפייסבוק ומעידה על כך שיש לנו קשר אמיתי.

הנקודה השניה עדינה קצת ודורשת הסבר זהיר, כדי שלא יטעו לחשוד שאני אדם אנטי חברתי. כשאני אומר שלא מפריע לי לאבד קשרים ישנים, זה לא אומר שאני שמח כשזה קורה. כל מה שאני אומר זה שאיבוד הקשר הוא לעיתים בלתי נמנע ולא צריך לנסות להחזיק בכוח מערכת יחסים מתה. לדוגמא, בטיול ארוך שעשיתי בחו"ל לאחרונה רכשתי הרבה ידידים וביליתי עימם המון זמן בצורה די אינטנסיבית. כיף ככל שזה היה, בכל זאת ברור לי ולהם שאנחנו לא באמת נמשיך להיות חברים "בעולם האמיתי", כשנחזור הביתה. כל אחד גר במדינה שונה ועוסק במשהו אחר, וחוץ מהטיול שבו נפגשנו במקרה אין לנו הרבה במשותף. לא רציתי לאבד את הקשר עם אף אחד מהם, ובגלל זה המשכתי להתכתב איתם במייל עוד זמן רב אחרי שנפרדנו, אבל גם זה נפסק בסופו של דבר. הייתי שמח להפגש שוב עם כולם, והבטחנו אחד לשני ליצור קשר אם נבקר אחד במדינה של האחר, אבל עד אז כנראה שלא נדבר יותר. זה קצת עצוב, אבל ככה הדברים עובדים. אני מעדיף לתת לקשרים חברתיים להעלם בטבעיות ולא להחזיק אותם בכוח על ידי הכנסת הפרופיל של אותם אנשים לרשימת החברים שלי בפייסבוק, שם הם יצטרפו לרשימה ארוכה של אנשים אחרים שמזמן לא דיברתי איתם וכנראה לא אדבר עוד לעולם. הרי אם באמת נרצה לשמור על קשר, נוכל לעשות זאת בלי פייסבוק. אם לא באמת נרצה, גם פייסבוק לא יעזור לנו. זה עד כדי כך פשוט.

סיבה נוספת לכך שאני נרתע מכל הרשתות החברתיות הוא עניין אובדן הפרטיות. אני חושב שאחד הדברים היפים באינטרנט זה האפשרות להיות אלמוני, לשוטט בעולם וירטואלי ולעשות המון דברים מעניינים בלי שידעו מי אתה באמת. אני לא מתרחק מהאינטרנט, להיפך, אני מבלה בו הרבה יותר מידי זמן על חשבון הלימודים, ולכן אני מכיר לא מעט מוקדי עניין שאפשר להתעסק בהם בלי לוותר על הפרטיות. למשל, השתתפות בפורומים וקומונות, הצטרפות לקהילות וירטואליות, פרוייקטים של קוד פתוח וכתיבת ערכים בויקיפדיה. כל אלה מאפשרים חיים וירטואליים מרתקים שלא תלויים בקיום האמיתי, בעוד שהרשתות החברתיות מנסות למחוק את כל זה, ופייסבוק במיוחד. זה לא סוד שפייסבוק מרגלת אחרי משתמשיה ושפרטיות היא מושג אנאכרוניסטי עבורם. יש ניסיון הולך וגובר לגרום לגולשים באינטרנט לחשוף את עצמם לתאגידים ולמסור עוד ועוד מידע על הרגלי הגלישה שלהם, תחביביהם ותחומי העניין שלהם. אנשים לא תמיד מודעים לכך, אך מדיניות הפרטיות של פייסבוק היא חשיפת כל הפרטים האישיים לכמה שיותר גורמים. הגדרות הפרטיות משתנות תדיר ובלי ליידע את המשתמשים על כל שינוי ומשמעותו ואפילו כפתור ה- Like התמים הוא בסך הכל עוד אמצעי לגרום לעוד משתמשים לחשוף עוד מידע על עצמם.

יש מי שיגיד- אז מה? למי אכפת אם פייסבוק אוספת עלי מידע או לא? אז האמת היא, שלי אכפת. בתור מי שעסק במערכות מידע ויודע כמה אינפורמציה מביכה ניתן לגלות על אדם בזכות פרטים שנראים תמימים לכאורה, אין לי עניין לחשוף את פרטי בפומבי. לא שם, לא פרופיל ולא תמונה. אני בטח לא רוצה שתמונות שלי במסיבה יהיו חשופות לעיניו של המעסיק שלי או ש"לייק" אקראי יסבך אותי בצרות.

אין לי התנגדות לזה שאנשים משתמשים בפייסבוק. באמת. הבחירה שלי לא להשתמש בו היא בחירה אישית ולא הצהרתית. מצד שני, אני מצפה שאנשים יהיו סובלניים גם לבחירה שלי. מי שחושב שהיתרונות של פייסבוק גוברים על חסרונותיו- שיהנה, אבל שלא יצפה שאני אצטרף.

העסקה

עסקת שליט היא עסקה גרועה. עסקה מחורבנת. היא גרועה משום שהיא מוציאה לחופשי יותר מאלף אנשים שהשתתפו או לקחו חלק בצורה כלשהי בפיגועי טרור. רשימת האסירים המשוחררים כוללת הרבה מאוד אסירי עולם, חלקם קיבלו מספר מאסרי עולם לפי מספר האנשים שרצחו, ואחרים שנדונו לתקופות מאסר של עשרות שנים. העסקה גרועה משום שניתן להניח במידה קרובה לוודאות שלפחות חלק מהמשוחררים ישובו לעסוק בטרור, וחלק מההערכות מדברות על כך ש- 60% מהם כנראה יעשו זאת. העסקה גרועה משום שהיא נותנת רוח גבית לחמאס, פוגעת בעשיית הצדק ומכאיבה למשפחות השכולות שקרוביהן נרצחו.

העסקה גרועה. ובכל זאת, טוב שהיא נחתמה.

לפעמים צריך לקבל עסקאות גרועות. לפעמים האלטרנטיבה לעסקה גרועה היא אפילו גרועה יותר. ולדעתי, אין ספק שהמצב שבו גלעד שליט נשאר בשבי וישראל לא משחררת שבויים גרוע עוד יותר מאשר המצב ההפוך. מהסיבות הבאות:

נתחיל מפירוק הטענה הנפוצה, ששחרור אסירים יסכן את ביטחון המדינה. כבר כתבתי בפסקה הראשונה שאני מכיר בכך שחלק גדול מהאסירים, שכבר יש להם נסיון בטרור, ישובו לסורם. לכאורה נראה מאוד הגיוני לחשב שאם כל אסיר ינסה לבצע ולו פיגוע אחד בשנה, יהיו לנו מאות הרוגים כבר בשנת 2012. בעיני, זו טעות. הטיעון הזה מניח שתי הנחות מפוקפקות ביותר: שכיום אין ניסיונות לבצע פיגועים בישראל, ושלכל ניסיון פיגוע יש סיכוי סביר להצליח. שתי ההנחות שגויות. ראשית, עזה היא כנראה הקרקע הפורייה ביותר לטרור בעולם. בשטח מזערי מצטופפים להם יותר ממיליון אנשים חסרי תקווה ופרנסה, שלוטשים עיניים בשנאה ליישות המדינית שלצידם ונשלטים על ידי ארגון טרור שחרט על דגלו את השמדת ישראל. גם אם נניח שרק אחוז אחד מכלל תושבי הרצועה קשור לטרור בצורה כלשהי, נגיע ל- 10,000 מחבלים וסייעני טרור. זו הערכה זהירה, שלדעתי קטנה בהרבה מהמספר האמיתי, אבל נצמד אליה רק כדי לחדד את הנקודה.

ובכן, יש לנו עשרת אלפים מחבלים בפועל או בכוח בעזה, ובכל זאת מספר הפיגועים הממוצע השנתי כיום עומד על (בהערכה מופרזת) עשרה או פחות. מכאן, שגם הטענה השניה שגויה. אם 10,000 מחבלים מנסים להוציא לפועל פיגועים ונכשלים כמעט תמיד, זה לא בזכות העובדה שהם לא משתדלים מספיק אלא בזכות כוחות הביטחון הישראליים. גדר ההפרדה, החיסולים, הסגר הימי והמודיעין המדוייק, כל אלה מונעים פיגועים ומאפשרים לנו לחיות חיים נורמליים, למרות מאמצי המחבלים החוזרים ונשנים. נניח שוב, בהערכה זהירה, שכל מחבל מנסה לקחת חלק "רק" בפיגוע אחד בשנה. לפיכך, יש לנו 10,000 ניסיונות שרק 10 מהם צולחים. רק אחד מתוך אלף! נניח כעת ש- 60% מאותם 1000 אסירים משוחררים בעסקת שליט ישובו לטרור, ונקבל שהסיכוי שלהם להוציא לפועל פיגוע הוא 0.6. האם הסיכון הביטחוני עדיין נראה כל כך מאיים? וזאת עוד לפני שבכלל לקחנו בחשבון מקרים אפשריים אחרים, למשל שהתועלת השולית הפוחתת של המשוחררים תפגע במאמצים לבצע פיגועים או שיפרוץ סכסוך בין מנהיגי האסירים הוותיקים למנהיגים כיום, כאשר האסירים המשוחררים ינסו לחזור לעמדותיהם הקודמות ויגלו שהן נתפסו על ידי מחבלים חדשים. מי יודע? אולי היריבות תגרום אפילו למלחמת אחים חדשה ברצועה. לאור מצבו השברירי של חמאס כיום לאור ההכרזה הצפויה על מדינה פלסטינית בראשות פתאח, לא מדובר בהיפותזה חסרת סיכוי.

טענה נוספת נגד העסקה היא שהיא תגדיל את מספר ניסיונות החטיפה של חיילים. בעניין זה אני מרשה לעצמי לצאת בהצהרה לא שגרתית ולומר: הלוואי. כולי תקווה שכל מאמצי החמאס יתמקדו בניסיונות חטיפת חיילים, כי אז ישתפר מצבנו הבטחוני לעין ערוך. כי חמאס, כמו כל ארגון טרור, חכם על אזרחים. זו המשמעות של טרור- לפגוע בפחדנות באנשים חסרי מגן מתוך ידיעה שסיכויים ההצלחה נגד הצבא הם קטנים. זאת הסיבה שחמאס התמקד בפיגועים במסעדות ובאוטובוסים במשך שנים, וכאשר זה נמנע ממנו הוא פנה לייצור רקטות וירה אותם על גני ילדים. לצה"ל אין מענה אמיתי ומקיף לכל ניסיון לפגוע באזרחים וחמאס יודע זאת. הוא גם יודע שפגיעה באזרחים היא הבטן הרכה של ישראל. לעומת זאת, ניסיונות חטיפה הם קשים. הפעולה שבה נפל גלעד שליט בשבי היתה תוצאה של מאמצים ארוכים לחפור מנהרה מתחת לגבול, להעביר דרכה נשק, להשמיד טנק ולחטוף חייל פצוע מבלי להתגלות. זו היתה פעולה מבריקה ונדירה ביותר, שמאז הופקו לקחיה כדי למנוע את הישנותה. אם חמאס ינסה שוב לחטוף חיילים, הוא יזניח בהכרח חלק ממאמציו לפגוע באזרחים. ניסיון חטיפה מסוכן הרבה יותר, סביר הרבה יותר שיסוכל ודורש עימות עם גורם צבאי עויין חזק לעין שיעור. משמעות הדבר תהיה הפסקת הטרור ומעבר ללחימה בין צבא חזק ומנוסה למליציה נרדפת, ובעימות מהסוג הזה סיכויי ההצלחה של ישראל להשיג ניצחון מוחלט הם גדולים. אם כתוצאה מהעסקה החמאס יהיה טיפש מספיק כדי להפנות את מאמציו לניסיונות חטיפת חיילים, הרי שמדובר באחת העסקאות הטובות ביותר שעשתה ישראל אי פעם.

יש סיבה נוספת שבגללה אני שמח שהעסקה נחתמה. גלעד שליט נפל בשבי בזמן שהייתי חייל. הוא התגייס בערך באותו זמן כמוני וגילו קרוב לגילי. מאז יום חטיפתו ועד היום, תמיד זכרתי במעמקי מוחי שיש חייל ישראלי שלא זכה להשתחרר מהצבא, לעשות פסיכומטרי ולטוס לחו"ל. הוא לא סיים מעולם את שירותו. המחשבה שחייל כמוני נפל בשבי והמדינה ממשיכה כאילו כלום היתה בלתי נסבלת. במשך שנים קיוויתי שכל אותם ערכים שבהם מתגאה המדינה: רעות, סולידריות ודאגה לחייליה, יבואו לידי ביטוי.  גם במחיר של סיכון חייהם של אחרים. גם במחיר של פיגוע אפשרי, שאולי יגבה את חייהם של קרובים לי או את חיי. כי עבורי, הצלת חייו הוודאית של חייל שווה את הסיכון הבלתי ידוע לחיי שלי. כמו שחייל פצוע לא ינטש בשדה הקרב, כך אסור לנטוש חייל שבוי. גלעד שליט היה מוכן להקריב את חייו לטובת המדינה, וכעת הגיעה תור המדינה להקריב קמצוץ מביטחונה כדי להחזיר לו את חייו.

בחודשים האחרונים שמעתי המון פעמים את המונח ערבות הדדית בהקשרים חברתיים וכלכליים. עכשיו הגיע הזמן לממש את אותה ערבות גם בהקשר הביטחוני ולהוכיח שהערכים שבזכותם קמה המדינה עדיין חשובים לנו.

קווים לדמותו של גיבור מלחמה מתוסרט

תפיסת העולם המערבית לגבי מלחמות עשתה כברת דרך רצינית מאז ימי מלחמת העולם הראשונה העליזים והמטורפים, כאשר אנשים התגייסו מתוך אקסטזה למה שנראה להם כהרפתקאה הירואית ואז מתו כמו זבובים בכל החזיתות. כיום ידוע לציבור הרחב הרבה יותר על הסבל, הכאב והשפלות של המלחמות, תודות לתקשורת המהירה והחודרנית של ימינו. עם זאת, נראה שהתפיסה המיושנת עוד לא עברה מהעולם ויש לה עדיין מאחז קבע דומיננטי- סרטים.

קיימת בעיה מסויימת שעימה יוצרי הסרטים צריכים להתמודד, והיא הדרך בה יש להציג את דמותם של החיילים. מצד אחד, הם יודעים, וקהל היעד שלהם יודע, שמלחמות זה לא פיקניק. לא רק זה, אלא שמלחמות זה דבר רע באופן אינהרנטי. מצד שני, סרטים שמציגים רק את הצד האכזר של המלחמות לא יביאו הרבה קהל משום שצורת הבידור שהם מספקים היא מזוכיסטית משהו. לפיכך הם הגיעו לפשרה ויצרו את דמות החייל-הגיבור המודרני, לפי הקריטריונים הבאים.

החיילים בסרטי מלחמה עונים על כמעט כל קלישאה אמריקאית שאפשר להעלות על הדעת. ולמרות שלא רק סרטים אמריקאים חוטאים בכך, הם אלה שיצרו את המודל ומושכים אחריהם את השאר. החיילים בסרטים האלה לרוב יפים, נבונים, מנומסים ואמיצים. הם יודעים שמלחמה היא גיהנום וידעו זאת מאז ומעולם, אך בכל זאת התגייסו בהתנדבות למען המולדת. חלקם עשו זאת כדי לשמור על חייהם של חיילים אחרים שהתגייסו, לא פחות. יוצרי הסרטים בוודאי ידעו שזה מופרך לחלוטין ולא אמין אפילו בעיני הצופים שלא חוו מלחמה מעולם, אבל זה לא הפריע להם לבסס את כל הסרט שלהם על השטות הזו. בסרטים אחרים, גם באלה שמתקרבים הכי הרבה לתיאור אמיתי של המציאות המלחמתית, יש לגיבור הראשי טיעון מוזר, לפיו הוא התגייס כדי לקצר את המלחמה כמה שיותר, וזאת כדי לחזור הביתה כמה שיותר מהר. מעין היגיון עקום כזה, שאומר שאתה צריך להכאיב לעצמך ככל שתוכל כדי שהכאב יפסק. פה זה לא נגמר.

החיילים בסרט תמיד גיבורים. הם טוענים תמיד שזה בסדר לפחד ושמי שלא מפחד הוא מטורף, אבל הם לא מתנהגים כאילו הם מפחדים. ואני לא מדבר רק על ניסיונות להדחיק את הפחד או להתמודד איתו, אלא על התנהגות חסרת פחד שגובלת באדישות. יוצרי הסרטים יכולים לאמץ לעיתים נדירות את דמות החייל שמפחד באמת על חייו, אך תמיד יציגו אותו בסוף כמי שהתגבר על הקשיים ועמד בכך. או מת. העיקר שהוא גיבור.

החיילים-גיבורים טובים תמיד. רק לעיתים נדירות מאוד יראו חיילים שמבצעים פשעי מלחמה או זוועות מכל סוג שהוא. אם תראו דבר כזה בסרט או בסדרה, רוב הסיכויים שסטיבן ספילברג עומד מאחוריה, משום שהוא כמעט היחיד שמוכן להציג דברים כאלה. ברוב סרטי המלחמה, החיילים יודעים לספר מאוד יפה עד כמה היא גיהנום, אבל איכשהו הם עצמם מצליחים להמנע מלהתלכלך בטינופת שלה. יוצאי הדופן הם הסרטים האנטי-מלחמתיים במוצהר כמו אפוקליפסה עכשיו או פלאטון. לא במקרה שני אלה הם יצירות מופת, אך דרושה העזה מסויימת כדי ליצור סרטים כאלה, כי הם לא מחממים את לב הצופים אלה גורמים להם לחוש רע, וטוב שכך. סוג אחר של סרטים, בעיקר ישראלים, נאמנים לקלישאת "יורים ובוכים" ומציגים את החיילים כגיבורים בעל כורחם, שלא ידעו למה בכלל גיוסו אותם אבל נלחמים בחירוף נפש לאחר מעשה. רק כדי להציל את החבר שלידם, כמובן. לא בגלל שהם נערים שטופי טסטוסטרון ושיכורי כוח.

לחיילים המתוסרטים כמעט תמיד יש בחורות שמחכות להן. לעיתים הן סתם יושבות בבית ומתגעגעות, לעיתים הן אחיות בקו החזית שבאו לעזור לבנינו האמיצים לשמור על שלמות גופם. הבחורות האלה תמיד יפות, אמיצות, שונאות את המלחמה אבל מתות על הגברים שלהן במדים. הן גאות בהם כשהם מתנדבים לשירות אך משביעות אותם לשוב הביתה בשלום. הרבה פעמים הן מגלות שהן בהיריון אחרי שהגבר נוסע. הרבה פעמים הן יושבות איתו אחרי שהוא חוזר ומקשיבות לדבריו על כמה איומה היתה המלחמה ואיזה בזבוז נורא של חיים היא, אבל גם איך היא הופכת את הילדים לגברים (בהנחה שהם לא מתים בדרך) ומחשלת אותם.

הגברים החיילים הם חברים בלב ונפש. לעיתים יש חייל אחד דחוי, לפעמים הוא יהודי או שחור ולפעמים סתם בחור עם מראה ממוצע יותר ממה שמקובל בעולם הדמיוני של הוליווד. עמיתיו קוראים לו בשמות וצוחקים עליו, אבל במידה. גם כאן יש מספר יוצאי דופן בדמות סרטי מופת שמצילים את כבודו העצמי האבוד של הקולנוע ומראים חיילים שנשברים תחת הלחץ, בוכים ויוצאים מדעתם. בד"כ זה לא קורה. מה שכן קורה ברוב המקרים, זה שהחייל הדחוי מתגלה כאמיץ ללא שיעור ומציל את כל חבריו-שונאיו לשעבר (וכאן שוב יש להזכיר את טוראי ראיין, שדווקא נופל בקלישאה הזו).

החיילים בסרטים הם קריקטורות, יצורים מלאי סתירות שעברו דברים קשים מבלי להיות מושפעים כהוא זה, למרות שהם מצהירים על עצמם שהם שבורים ושרופים. הם פרי דימיונם של יוצרי סרטים שמנסים להכניס דרמה, אקשן, רומנטיקה וסוף טוב בסרט אחד. בדרך כלל זה לא הולך להם. לעיתים זו בדיוק הסיבה שהם מצליחים לשבור קופות.

הורדות פיראטיות

באמשים טרופים אלו, כשהמחאות החברתיות מתגברות יותר ויותר והדברים שכתבתי רק לפני מספר ימים מתממשים בחלקם (על ידי אישור חוק הוד"לים, ללא מתן פתרונות לדיור בר השגה או חיוב של הקבלנים לבנות בשטח המופשר במקום להחזיק אותו סתם כדי שמחירו יעלה) ומופרכים בחלקם האחר (על ידי ההתנגדות של המוחים אליו, שהשכילו להבין שהחוק הזה לא נותן להם מענה אמיתי ובכך הפתיעו אותי לטובה), אני מתעסק גם בעניינים אחרים. אחד העניינים שמעסיקים אותי, גם מסיבות אקדמאיות, הוא הנושא של פיראטיות אינטרנטית.

במונח "פיראטיות אינטרנטית" אני מתכוון לכל צורה של הפרת זכויות יוצרים באינטרנט, החל מהורדת שירים מאתרים ועד שיתוף סרטי וידאו בטורנטים. הנושא מעניין אותי משתי סיבות. ראשית, משום שעד כה לא מצאתי הוכחה חד משמעית לכך שהיוצרים נפגעים מהפיראטיות. אמנם, קיימים מקורות רציניים שמביאים טענות על הפסדים של חברות הפצה ועל ירידה ברווחים ממכירת דיסקים, אך מצד שני המקורות האלה הם בעלי אינטרס להציג תמונה מסויימת והאובייקטיביות שלהם מוטלת בספק. מצד שני יש טענות שהפיראטיות רק עוזרת לאמנים, משום שהיא יוצרת פרסון חינם וכך הם מגיעים לקהל יעד גדול הרבה יותר. הסיבה השניה היא, שבין אם יש פגיעה כלכלית ובין אם אין (וקשה להאמין שאין פגיעה כזו כאשר 95% מהורדות המוזיקה באינטרנט הן פיראטיות), מדובר בעבירה על החוק, אך נראה כי רוב האנשים לא מתייחסים לזה כפי שהם מתייחסים לעבירות אחרות, ואני רוצה לדעת מדוע.

הדבר המעניין בכל הקשור להורדות בלתי חוקיות הוא שרוב האנשים כלל לא רואים בזה משהו רע. אנשים שמגדירים את עצמם כמצפוניים ושומרי חוק, כאלה שלא יגנבו אפילו עיפרון מחנות גם אם תהיה להם הזדמנות לעשות זאת מבלי להתפס, מורידים אלפי קבצים ונותנים יד להפרה בוטה של קניינם הרוחני של אחרים, ולא סתם אנשים אחרים אלא להקות ואמנים שהם מעריצים. איך מיישבים את חוסר האכפתיות הזו לחוק עם ההתייחסות הרצינית לחוקים אחרים?

התשובה לדעתי היא בחינוך שהם קיבלו כילדים. ילדים לא נולדים עם תפיסה מוסרית מגובשת, כפי שניתן לראות לפי איך שילדים פוגעים ומתעללים זה בזה בלי שום עכבות. מי שחושב שהילדות היא עולם של טוהר פשוט שכח איך זה באמת. ילדים לעיתים קרובות אכזריים זה אל זה הרבה יותר ממה שמבוגרים מסוגלים להיות, ואין להם שום בעיה לפגוע בילדים אחרים מצד אחד ולהיות הכי מנומסים וחמודים כלפי אחרים מצד שני. בכל מקרה, זו לא הנקודה פה. מה שחשוב לי להדגיש הוא שילדים זקוקים ליד מכוונת כדי לדעת איך להתנהג בחברה. אם נחזור לדוגמא שהבאתי מקודם, הרי שילד מחונך לא יגנוב את העיפרון כי חינכו אותו שלגנוב זה רע, אבל הוא כן יוריד שירים מהאינטרנט כי לא חינכו אותו שהורדת שירים היא גניבה. כלומר, לא די בכך שהוא יודע באופן רציונאלי שמדובר בגניבה, יש צורך בהדרכה מגיל צעיר כדי להדריך אותו לגבי כל הפעולות שמושג הגניבה כולל, ואם בתהליך החינוכי שהוא עבר לא הטמיע ובו שגניבה היא גם גניבה של קניין רוחני אז היא לא תתפס ככזו, בדיוק כמו שאם לא מחנכים ילד לכך שפגיעה באחר כוללת גם פגיעה בבע"ח לא תהיה לו בעיה מוסרית לפגוע בבע"ח, מלבד אם יגבש תפיסה מוסרית משל עצמו ויכפה על עצמו הגבלים על פגיעה מהסוג הזה. זה דבר נדיר יחסית בקרב אנשים, אשר נוטים לשאוף לכמה שפחות מגבלות וכמה שיותר חופש פעולה לעשות דברים ככל העולה על רוחם, בין אם הם פוגעניים ובין אם לא.

אני סקרן לראות אם הדור הבא של ילדים יחונכו על ידי הוריהם שהורדות פיראטיות הן עבירה על החוק. הרי ההורים יודעים זאת, גם אם הם הורידו לא מעט מוזיקה בעצמם, ורובם רוצים שהילדים שלהם יהיו אנשים שומרי חוק. האם הדור הבא לא יעלה על דעתו להוריד מוזיקה וסרטים כפי שהדור הנוכחי לא יעלה על דעתו לגנוב מחנויות? הכל תלוי בשאלה האם המורידים של היום ילמדו את ילדיהם לא להיות המורידים של מחר.

על מחאת האוהלים

"העם! דורש! צדק! חברתי!", ככה נשמעה הקריאה הנפוצה ביותר של מחאת האוהלים, כפי ששמעתי אותה בהפגנה הגדולה של יום שבת האחרון. כבר שבועיים שהמחאה הזו קיימת ונראה שהיא רק תופסת תאוצה ואנשים חדשים מצטרפים מידי יום, כמו גם ארגוני עובדים למיניהם, פעילים פוליטיים ואידיאליסטים מכל סוג. מכל הערב-רב הזה שהחליט לגור ברחוב לאות מחאה שומעים שוב ושוב את קריאת הצדק החברתי.

מחאת הדיור, שפרצה בשל תסכול של צעירים שניסו לרכוש דירה במחיר סביר וגילו שזה קשה עד בלתי אפשרי, התפתחה מאז לכיוונים רבים ושונים עד שאפשר לומר שהדבר היחיד שמאחד אותם הוא ההתנגדות למצב הקיים. בהתחלה לא ייחסתי חשיבות למחאה הזו וחשבתי שהיא תעלם במהרה או תבלע בארועים חדשותיים אחרים שיצוצו, אבל ככל שהיא התעצמה התחלתי להתעניין בה יותר ושקלתי להצטרף מתוך הזדהות. רוב המוחים הם בערך בגילי, סטודנטים כמוני, רווקים או זוגות צעירים. הדרישה שלהם לדיור בר השגה מאוד תואמת את האינטרסים שלי, ושלל המחאות והדרישות שנוספו לה במרוצת הזמן, כמו שיפור הרפואה הציבורית ופיקוח על בעלי ההון, נתמכים על ידי בהתלהבות. ובכל זאת, הלכתי להפגנה בחששות כבדים ובהסתייגות, ויש לכך מספר סיבות.

ככל שהצלחתי לקלוט, קריאת הקרב הנפוצה השניה של המפגינים היתה "ביבי הביתה". המוחים טוענים כל הזמן שהם לא מארגנים מחאה פוליטית אלא עממית ושאין הבדלי שמאל-ימין, אבל זה לא מה שקורה בשטח. כשהייתי בהפגנה, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שיש ייצוג רחב לתנועות שמאל כמו "הנוער העובד והלומד" ו"השומר הצעיר", שלא לדבר על ארגונים קומוניסטים שנציגיהם נפנפו בדגלים אדומים ולבשו חולצות עם סמל הפטיש והמגל. מדובר במחאה פוליטית שמכוונת להפיל את השלטון. לא שיש בכך דבר רע כשלעצמו, אבל הניסיון להציג מחאה פוליטית כמחאה א-פוליטית אינו ראוי בעיני. אם הייתי חושב שיש לאנשי השמאל דרך יעילה לפתור את בעיות הדיור במדינה הייתי שוקל להצביע לנציגיהם, אבל הדרך שלהם לקדם מטרות פוליטיות על ידי הרתמות למאבק על הדיור והזחת המאבק לנושאים שאינם קשורים אליו ישירות היא מגונה.

שנית, נתניהו הוא רוה"מ הראשון מזה שנים שניסה לקדם תוכנית בניה רחבה. אף על פי שאני מתנגד להצעת חוק הוד"לים משיקולים סביבתיים וחברתיים, אני לא יכול להתכחש לכך שהחוק עשוי להועיל למוחים. מדובר בהצעת חוק שתאפשר הפשרת קרקעות מהירה ותחסוך הרבה בירוקרטיה לקראת בניה בשטח. יש הטוענים שמדובר בהצעת חוק הרסנית, משום שהיא מאפשרת לעקוף תוכניות וביקורות ותוביל לבנייה של שכונות יוקרה פרטיות במקום לדיור בר השגה, ללא תכנון מקיף ותוך כדי פגיעה סביבתית. בנוסף נטען, שאין מחסור בקרקעות שהופשרו ואין סיבה להפשיר עוד קרקעות לפני שמנצלים את הקיימות. אך למרות כל הביקורות, שעם חלקן אני מסכים, אין חולק על כך שמדובר בחוק שיכול להועיל למפגינים, אם רק יתוקן. מדוע, אם כן, לא מתמקדת המחאה בשיפור הצעת חוק הוד"לים? הרי אם הבעיה היא היעדר דיור בר השגה ויש ניסיון לא מוצלח לפתור אותה, אזי כל מה שצריך לעשות הוא להפוך את הניסיון למוצלח יותר ואין צורך במהפכה כללית.

וזו כנראה ההסתייגות הרצינית ביותר שלי ממחאה האוהלים: המוחים פשוט לא יודעים מה הם רוצים. הם מרגישים שמשהו לא בסדר אבל לא יודעים לשים עליו את האצבע, ולכן יורים לכל הכיוונים בלי להבין לעומק מה הדרישות שלהם. אם הם היו מגישים מסמך מסודר שדורש תיקון להצעת חוק הוד"לים, ביצוע רפורמה בשירותים הציבוריים, העלאת מס החברות והקטנת המע"מ, אפשר היה להתחיל לעבוד. הם היו יושבים עם שר האוצר ודנים בדרישות, מביאים מומחים שיסבירו איך כל מהלך יתבצע ומדוע הוא טוב ובסופו של דבר מגיעים לתוצאות הרצויות או לפשרה. במקום זה, הם מעדיפים להמשיך לשבת באוהלי מחאה ברחבי הארץ ולדרוש צדק חברתי מבלי לטרוח אפילו להסביר מה זה אומר. איך רוה"מ צריך לפעול כשקוראים לו להתפטר ולא נותנים לו אפילו סיכוי להיענות לדרישות? מה מצפים המוחים להשיג כשהם בעצמם לא יודעים מהן מטרותיהם?

יש מי שאומר שעצם המחאה היא החשובה, וזה שאנשים יצאו מאדישותם ובאו בטענות לממשלה זה כבר טוב. אני מסכים עם הטיעון הזה במידה מסויימת, אך אינני חושב ש"מחאה, לא חשוב על מה, לא רוצים את ביבי בממשלה!" היא הדרך הנכונה לשינוי חברתי. אנשים שלא יודעים מהן הדרישות שלהם צריכים ללמוד את הנושאים שמטרידים אותם ולבוא בדרישות קונקרטיות וברורות. מחאה שכל תכליתה להתקבץ באוהלים ולשיר שירי מחאה בלילות קיץ חמים אינה אקטיביזם אמיתי. אקטיביזם פירושו עשייה רצינית למען מטרה מוגדרת. ביום שאראה את המפגינים יושבים ולומדים כלכלה באוהלים במקום לדקלם סיסמאות אנטי קפיטליסטיות אני אשתכנע שהם רציניים. עד אז הם נראים לא יותר מאנשים טובים עם כוונות יפות אך תלושות מהמציאות.

מחאה חסרת כיוון אינה רק חסרת תועלת אלא אף מסוכנת בפוטנציה, משום שהיא מפעילה לחץ על מקבלי ההחלטות מבלי להכווין אותם לכיוון הראוי. הלחץ על רוה"מ יחלש רק כשהוא יכריז על תוכנית כלשהי, אך מי תוקע לידי שהתוכנית שהוא יציג אכן תפתור את הבעיות? למשל, אם הוא יצא בתוכנית רחבה של דיור ציבורי עלול לקרות מה שקרה בשוודיה כשתוכנית כזו הוצעה שם, כאשר במקום לפתור את מצוקת הדיור היא יצרה שכונות עוני חדשות ולא נתנה מענה אמיתי למעמד הביניים. אני לא רוצה שהתוצאה של מחאת האוהלים תהיה הגדלת המיסים הישירים והעברתם לבניית שכונות עוני שיאכלסו משפחות מרובות ילדים, דבר שיגדיל את הנטל על הציבור העובד ואת תלותם של המשפחות בתמיכה ממשלתית והנצחתם במעגל העוני.

ביום שהמחאה תצא מהארון ותצהיר על מטרותיה האמיתיות, על היותה פוליטית בגלוי ועל שאיפתה ללמוד את החומר ברצינות ולהתכנס בדרישות ברורות, אני אתמוך בה בלב שלם. עד אז אני אביט מהצד ואהסס.

סמלים לאומיים

הנה נושא שכבר מזמן רציתי לכתוב עליו אבל התעצלתי. הכל התחיל ביום העצמאות האחרון, כשתליתי את דגל ישראל בכניסה לבית ונשאלתי על ידי שותפי מדוע עשיתי זאת. לא שהיתה לו התנגדות לדגל או שהוא רצה להסיר אותו, אלא שהוא ראה בזה מחווה לאומנית והתפלא שאדם כמוני, שאינו פוליטי באופיו, נוקט במחווה כזו. שאלתו התמימה עניינה אותי, משום שלא באמת חשבתי על הסיבות שבגללן תליתי את הדגל.

הפעם השניה שחשבתי על חשיבותם של סמלים לאומיים היתה כששמעתי על פרשת ההימנון באוניברסיטת חיפה. מסתבר שההמנון לא הושר בטקס סיום הבוגרים של הפקולטה למשפטים שם, דבר שנתפס אצל חלק מהסטודנטים כאקט פוליטי אנטי ציוני. גם לאחר שהאוניבריטה התנצלה והתחייבה שדבר כזה לא יקרה שנית נשמעו קולות רטינה על כך שמישהו בכלל העלה בדעתו לוותר על ההמנון, מכל סיבה שלא תהיה.

אם כן, למה סמלים לאומיים כל כך חשובים לנו, עד שתליית דגל או שירת המנון מקבלת משמעות כה עמוקה עבור כל כך הרבה אנשים?

התשובה טמונה במהותו של הסמל. כל סמל, בין אם הוא לאומי, קבוצתי או פרטי, הוא בעל חשיבות בשל הדברים שהוא מסמל. לבַּד מצוייר אין ערך בפני עצמו, אבל כשמקדשים אותו ומציגים אותו לעולם בתור חלון הראווה של המדינה, פתאום יש לו חשיבות משום שמתבונן מבחוץ יכול להביט בו ולחשוב "הנה דרך הייצוג של ישראל" במקום שיחשוב רק "הנה בד עם ציור יפה". אותו דבר לגבי ההמנון, סמל המדינה, חולצת כדורגל והמוטו הלאומי. כל דבר שאנשים מתאגדים מאחוריו ורואים בו מייצג שלהם נהפך לסמל, ופגיעה בו נתפסת כפגיעה בהם. על כן ניתן להבין איך השרת ההמנון או אי השרתו יכולה להתפס כהבעת דעה פוליטית ותליית דגל יכולה להתפס כלאומנות, גם אם הדברים בוצעו באופן תמים לחלוטין.

לכאורה, מוזר שאנשים אינטליגנטיים יכולים להתפס לסמלים עד לרמה של פולחן דתי ולהתרגש על עמקי נשמתם בשל פגיעה בהם, אך יש להבין שלאנשים קשה להחזיק רק ברעיונות מופשטים. ערכים כמו דמוקרטיה, לאום ומדינה הם דרך חיים ולא משהו שאפשר להחזיק בו, לנופף או ולשיר אותו. הצורך של אנשים בתחושת שייכות וגאווה לא מתמצה בקיום הערכים בלבד והם מוצאים פורקן בסמלים, בדיוק כמו שאנשים דתיים לא מסתפקים בדמות אלוהים ערטילאית וזקוקים לסידור תפילה, טלית או לחם קודש כדי לתת ממשות לאמונתם.

לאחרונה קיימת מגמה של הקצנה לאומית במדינת ישראל ונעשה שימוש תכוף יותר ויותר בסמליה על ידי קבוצות מסויימות, בעוד שכלל האוכלוסייה אדישה יותר אליהם. זוהי מגמה מסוכנת, משום שהיא מעבירה את הבעלות על סמלי המדינה לידיהם של קיצוניים והופכת את מתנגדיהם לאוייבי המדינה, כביכול, ברגע שהם יוצאים נגדם. אסור להגיע למצב שבו דגל ישראל יונף רק על ידי אנשי הימין או שמגילת העצמאות תקרא רק על ידי אנשי השמאל. סמלי המדינה שייכים לכולנו, ועלינו למנוע מהם להפוך למייצגים של קבוצה אחת באוכלוסיה. אני אישית אתרום את חלקי בכך שאמשיך לתלות דגל ישראל בכל יום עצמאות, ואקווה ליום שבו פעולה כזו לא תתפס כפוליטית אלא כשמחה פשוטה על קיומה של המדינה.